דפים

יום ראשון, 13 במרץ 2016

לשמור על אורח חיים בלו"זים של המאה ה-21

כתבתי כבר פעם על הקושי שיש לי לשמור על אורח חיים בריא - ולמה אני דווקא זקוק לזה בגלל הסוכרת. אבל סדר היום הצפוף, עומס העבודה - וכן, גם ההורות - לא משאירה לי הרבה זמן, אפילו לא בשביל לאכול נכון - ובטח לא בשביל ממה לעשות כושר. בתקופות טובות זאת הייתה ריצה כמה פעמים בשבוע. בתקופה האחרונה אולי פעם בשבוע. המסקנה שלי, אז - בפוסט ההוא - הייתה שאני יכול לעשות יותר כושר עם הכלבה כשאני מטייל איתה. אבל גם זה נגמר  -כמה שהיה קשה ללכת איתה, קשה יותר ללכת בלעדיה.

זה העניין עם דברים בריאים, דיאטה, כושר גופני, שלווה פנימית - הם צריכים להשתלב טוב בסדר היום, צריך להנות מהם וצריך להיות מסוגלים להתמיד בהם.


לשים לב
והאמת שזה לא רק עומס של זמן - זה דורש ריכוז ותשומת לב. לשים לב כל הזמן אם מה שאני אוכל בריא או לא, והיום - זה כבר ממש לא פשוט. כל יום אומרים לך שמשהו אחד הוא בריא ולמחרת הוא כבר לא טוב בכלל
 



פתרונות מותאמי לו"ז
אז חברים סיפרו לי על השיטה הזו שנקראת אימון EMS שאמנם דורשת להגיע למכון, אבל מקצרת ומייעלת את זמן האימון - וזה הרי יכול להיות מאוד מוצלח בשבילי - ובדיוק ברוח הטבלה שכתבתי למעלה, ולמרות השיחה כי אימוןEMS  מסוכן, הבנתי שמשרד הבריאות ביטל את האזהרה שהייתה על האימון הזה.

אז יופי - מאוד מוצלח בשבילי, נכון? לא ממש. בדיוק כשחשבתי שמצאתי את האימון, בינתיים החליטו שדווקא לחולי סוכרת זה לא כדאי. טוב לא רק סוכרת, גם חולי לב ואפילפסיה ולמען האמת כל קבוצת סיכון של חדר כושר רגיל.


מה אורח החיים הבריא שמתאים לך?
אבל אני ממשיך לחפש שיטות לעשות כושר גופני שיכולות להשתלב בסדר היום שלי ובדיוק בשביל זה הכנתי מדריך קצר - חמש עצות לאיך יודעים אם משהו בריא לך - וגם מתאים לך, לסדר היום ולהתמיד בו.

1. אתה צריך לאהוב את זה, אבל לאו דווקא על ההתחלה. נגיד בפעם השלישית או הרביעית שאתה עושה את זה.

2. בא לך לספר לכולם שאתה עושה את זה

3. אתה מרגיש את התוצאות. מרגיש שזה עושה לך טוב מבפנים

4. אשתך בעד זה

5. זה משהו שרצית לעשות מאז שהיית קטן


אני חושב שמי שעושה כושר ברצינות חייב כל הזמן לבדוק את עצמו. בדיקות מאמץ וכאלה, בשביל לא "להתאמן על עיוור" - לדעת מה האימון המתאים לו, מה התזונה המתאימה לו, מה היעד שהוא צריך להציב לעצמו. אפילו יותר מסתם "מאמן אישי", ממש ללכת למרפאות הבריאות האלה ולהיבדק. אולי EMS זה מה שמתאים בדיוק בשבילכם.


כך או אחרת, בדיוק כמו בפרסומת הזו של נייק - לכו  למצוא את הגרייטנס שלכם:




יום חמישי, 28 בינואר 2016

אני לא משקר לילדים בדרך כלל, אני פשוט רגיש



אף אחד לא באמת מספר לך מתי צריך להתחיל לקחת את הילדים לרופא שיניים. זה עוד אחד מהסעיפים האלה ששוכחים להכניס לחוברת ההדרכה של גידול הילדים. אתה נורא מתרגש כשצומחות השיניים החדשות עוד לפני גיל שנה ובכלל לא עושה את הקישור שיום אחד תצטרך לקחת את הילד לשבת על הכיסא הזה, עם המקדחות.


יום אחד מגלים שהמציאות נושכת - ויש לה שיניים.



פתאום הורים מסביב מדברים על זה שהילדים שלהם היו אצל רופא שיניים ואתם הולכים לבדוק באינטרנט ומגלים שבעצם כבר היה מומלץ לקחת אותו לפני שנה ושלילדים אחרים בגן שלו גילו חורים ועששת ואתה חושב שאולי היינו צריכים להקפיד איתו יותר על הצחצוח ורץ לקנות את הספר של ההצגה ההיא עם דובי גל.

התלבטנו עד כמה צריך לדבר על זה לפני כן - אבל אז פתאום נפל לנו האסימון - אין סיבה שהוא ייפחד מרופא שיניים! הוא בכלל לא יודע מה זה! הוא אף פעם לא היה שם! אז הושבנו אותו לשיחה וסיפרנו לו בהתרגשות על זה שנלך לרופאה חדשה ונחמדה שהיא רופאת שיניים ושזה הדבר הכי כיף בעולם ואיזה יופי.
לא עבד. כנראה שהפחד מרופא שיניים הוא חלק ממודעות קולקטיבית כלשהי שנולדים איתה. הוא התחיל לבכות ולהתחנן ולנהל משא ומתן ולהבטיח שיצחצח כמו שצריך תמיד - ואנחנו מצידנו המשכנו לשקר ולשקר עד כמה שרופא שיניים זה דבר נחמד וכיפי.

גם למבוגרים מותר לפחד מרופאי שיניים?


וזה אחד מהרגעים האלה שאתה יודע שאתה משקר ומרגיש הכי לא נעים. אני שונא ללכת לרופא שיניים. הבדיקה השנתית הופכת בכיף לבדיקה דו-שנתית ותלת-שנתית אם אני רק מצליח. ויותר מפעם אחת הייתי עסוק בשכנוע עצמי שבעצם "השן לא כואבת" ושהחניכיים בסדר גמור. גם כשצרב לי אחרי משקה קר וגם כשהרגשתי את הדפיקות האלה. אולי זה כי אני פחדן או כי ראיתי יותר מדי פעמים את "חנות קטנה ומטריפה", אבל הי - רק תשמיעו לי את הרעש של הקדיחה ואני כבר מרגיש את הזיעה הקרה נוטפת ואת הברכיים רועדות.

אז הכל בסדר עם הילד - אבל מה איתי?


הרגשתי קצת יותר טוב אחרי שבאמת הלכנו איתו לרופאת השיניים. היא הייתה מקסימה ומקצועית וידעה בדיוק איך להפיג לו את כל החששות. היא הראתה לו שיש לו "מקל קסמים" שנותן נשיקות לכל השיניים וככה בדקה לו שן אחרי שן. ואני ממש הצטערתי שלרופא השיניים שלי אין בכלל שרביטי קסמים ורק את המקדחות האיומות האלה. לא היו לו בכלל חורים והוא קיבל מתנה וכל החוויה הייתה ממש סבבה. רק אני נשארתי עם החרדות ועם ההבנה שגם אני צריך - שוב - ללכת לרופא שיניים בקרוב.

אבל לעולם יש דרכים נסתרות למצוא פתרונות גם למבוגרים, ובדיוק כשאני מפנים שהגורל שלי יהיה להמשיך ללכת לרופא שיניים בלי שרביטי קסמים, גיליתי את סדרת מוצרי BioRepair. הנה הקטע - תמיד היו לי את משחת השיניים ואת המי הפה החביבים עלי ואף פעם לא התכוונתי להחליף. הם עשו את מה שהם היו צריכים לעשות - ניקו, צחצחו, הלבינו. סבבה. אבל אף פעם לא חשבתי על זה שהם יכולים גם לתקן! אבל זה בדיוק מה שBiorepair עושה - repair. 

זה קסם? זה מדע? זה שניהם?


מכירים את האמייל? אחד החומרים החזקים שיש בטבע? זה שמכסה את השיניים שלנו? אז BioRepair בונה את השכבה הזו מחדש סביב השן וחוץ מזה גם אוטמים צינוריות שן חשופות. כל הסיפור הוא נפלא - כי הוא בדיוק מה שעוזר ללכת פחות לרופא השיניים - אולי חוץ מבדיקות שגרתיות. יש להם מוצרים לאנשים (כמוני) עם שיניים רגישות וגם כאלה שמיועדים לכולם (כאלה שפחות מתחברים לצד הרגיש שלהם... אולי). אז כמובן שאני לא אפסיק ללכת לרופא וגם לא לשיננית - אבל הי, כמה שפחות - יותר טוב!

הדבר היחיד שאני לא מבין, זה למה שהם ישימו רופא שיניים בפרסומת שלהם. אם אתם יכולים לגרום לי לראות פחות רופאי שיניים - תעשו את זה!


זהו. אני אני לא יודע אם יש באמת רופאי שיניים עם שרביטי קסמים אמיתיים - בטח לא למבוגרים, אבל הBioRepair הזה זה מספיק קסם בשבילי. הוקוס פוקוס!

יום רביעי, 4 בנובמבר 2015

7 מתנות שאנחנו מקבלים מהילדים ולא תמיד שמים לב שאנחנו מקבלים.

אני כותב כאן הרבה על אבהות בכלל ועל dadvertising (פרסום שפונה לאבות) בפרט ואני חושב שיש כאן פרסומת שתפסה את העיקרון של זה יפה: אבהות זה לא רק לתת, זה גם לקבל המון.
ומה מקבלים כאן בעצם? המתנה העיקרית זה לא הלייט-סייבר, כי בסופו של דבר יש כמה דברים חשובים מאוד שאנחנו מרוויחים -מעין מתנות על הדרך - ובכלל לא חשבתי עליהם:

1. גאווה. המון גאווה. בין אם זה גאווה על קקי בשירותים, או על זה שהוא אמר תודה יפה או נתן את היד בעצמו לפני מעבר החציה


2. טעמים חדשים. בין אם אלה השאריות של הגדול, או ניגובי הסנטר של הקטן, זו דרך חדשה לגמרי להתנסות בקולינריה. אני שוקל לפתוח מסעדה שמבוססת על התפריט הזה

3. פרופורציות. אחרי הפעם הראשונה שהוא חולה אתה מבין כמה הדברים האחרים בחיים לא חשובים. בפעם השנייה שהוא חולה, גם זה כבר נכנס לפרופורציות. או לפחות אתה לומד שהחרדות לא יעלמו בעצמן.


4. דמיון. זה כאילו יש יקום שלם חדש מלא ברכבות ומטוסים וקוסמים ותנינים חמודים ודובים שמדברים שאתה פתאום יכול לשחק איתם בו.

5 זריחות. מאז שיש לי ילדים אני רואה הרבה יותר זריחות. אז אולי "רואה" זאת הגדרה רחבה ליכולת שלי לקלוט משהו אחרי לילה שלם של הרדמה ושירי ערש, אבל מבעד לחריצים זה דווקא נחמד להכיר מחדש את השעות האלה.

6. ידע. פתאום אתה מכריח את עצמך להבין בכל מיני דברים חדשים שקודם לא היה אכפת לך מהם - מאיך להרגיע מכה כואבת דרך הרכבה של טיסנים או עיצוב בובות סמרטוטים מגרביים, ועד להחייאת תינוקות ומה חשוב לדעת בקשר לביטוח בריאות לילדים.

7. כישורי משא ומתן מורכבים - או 1001 טיעונים למה כן צריך לעשות אמבטיה.

8. בסופו של דבר אני אראה איתו מלא סרטים ישנים ביחד. ממלחמת הכוכבים דרך בחזרה לעתיד ועד ל"מעוף הדרקונים".

יום שבת, 24 באוקטובר 2015

זה לא אימון כושר! זה משחק!

הקמפיין של תיאוריית הכיף של פולקסווגן הפך כבר לקלאסיקה - תוכל הניע אנשים לעשות המון דברים, אם רק תהפוך אותם לכיפים. בדוגמא הזו - אחת המפורסמות שבהן, משכנעים אנשים לעלות במדרגות במקום במדרגות הנעות.

זה נשמע מעולה בתיאוריה (הא הא - קלטתם את את תרתי המשמע?), אבל אני חושב על זה הרבה כשאני יוצא לרוץ או לעשות כושר. הדבר הכי חשוב שאני צריך להזכיר לעצמי בעצם, שלעשות כושר זה כיף. לא "יכול להיות כיף". זה ממריץ אנדרופינים וכל זה. נכון שהמוזיקה והנוף ותחושת הסיפוק הם חלק מהעניין. אבל הרבה פעמים אני שואל את עצמי - למה בעצם לא מוכרים כושר כ"תעשו את זה, זאת הנאה בפני עצמה".

הכל עניין של אווירה

הטוויסט הגדול שלי בגישה לכושר גופני היה כשהפסקתי ללכת (כמעט) לחדר כושר והתחלתי להשתמש ב"חדרי הכושר בטבע". במודיעין יש מלא כאלה. פתאום זה לא סיפור כזה גדול ללכת לחדר כושר, כי הוא נמצא בכל פינה, וגם לא צריך להתייסר על התשלומים הגבוהים או להתמודד עם הפלצנות שמלווה אותם.
זה פשוט וזה כיף, זה ליד הבית וזה בטבע.

אלה לא בדיוק אלה שאני מתאמן עליהם אבל דומים. יש מלא חדרי כושר בטבע כאלה במודיעין



תשמרו על הילדים שלכם (1)

מה שמתסכל בחוויה של "חדרי הכושר בטבע" הוא שהם פעמים רבות הופכים למתקני שעשועים עבור ילדים. וזה למרות שיש שם שלטים ברורים ש"השימוש הוא מגיל 14 וכו'". ואני יודע. ילדים לא יודעים לקרוא - והאמת שגם לא אכפת לי שהילדים נהנים וכל זה. אבל אז, לפעמים. אפילו בשעה די מאוחרת יחסית, אני מוצא את עצמי במצב הלא נעים שבו אני מחכה שילדה בת ארבע תפסיק להפוך את ה"אליפיטיים" לקרוסלה ותפנה לי אותם.

אני מוצא את עצמי נזכר שוב ושוב בסצינה ממוכרים בלבד עם המדרגות הנעות (הי! זה פעמיים מדרגות נעות בפוסט הזה)
ובסך הכל - הרי יש שם מתקנים לילדים ממש ממול!
המתקנים ממש ממול. גם כאלה יש מלא במודיעין 
תנו לשחק! הבריאות כבר תבוא לבד.

ואולי זה בדיוק העניין. ילדים לא צריכים מכשירי כושר. ילדים יכולים וצריכים לשחק. בגלל זה אני בעצמי כל כך אוהב את חדר הכושר בטבע הזה, כי הוא הרבה יותר מזכיר לי משחק מאשר חדר כושר. תראו למשל את שיתוף הפעולה של קופ"ח עם פעלטון - הם לא "בנו חדרי כושר" לילדים, הם פשוט הזכירו להורים, שכשהם לוקחים את הילדים לפעלטון, זה לא רק חוויה, זה גם ממש בריא.
רועי זוחל בפעלטון. לפעמים הדברים האלה ממש מזכירים אימונים בצבא. סחתיין על מאוחדת.



יום שישי, 8 במאי 2015

ליצן המחמצת

חכמים אמרו כבר "לא על הלחם לבדו" ומרי אנטואנט השיבה להם שיאכלו עוגות. אז בעקבות משטר הדיאטה החדש שלי התחלנו לאכול בריא והמקרר והמזווה התמלאו בדברים שלא הכירו כמו דוחן. אפילו את הירקות התחלנו להזמין לאחרונה ממשק חביבאן והם מגיעים אורגנים ועם מלא חלזונות חמודים.

אבל ללא ספק אחד האתגרים הגדולים של עולם הבריאות הזה היה נושא הלחם. אני אוכל לחם עם כל דבר. תמיד. קשה לי לשבוע בלי לחם ועם כל הכבוד לכל הירקות האלה, אם בארוחה אין לחם אז היא בעיקר נכנסת לקטגוריה של נשנוש, ולא ארוחה, שזה אחלה אבל משאיר אותי רעב.






המזל שלי שאישתי התגייסה במלוא מרצה לבנות לי מסגרת לכל הדיאטה הזו. מכינה לי שקיות קטנות עם ירקות ואגוזים, דואגת שיהיה לי אוכל לקחת למשרד ואפילו - שימו לב - אופה לחם!

כן, כדי שכל הדיאטה הזו תצליח איכשהו, ומכיון שפליאו לא הייתי שורד, שירי מכינה לי מדי שבוע כיכר טרי של לחם מחמצת שיפון או כוסמין!


אני יודע שזה נשמע מאיים ואני משתאה מקסם האפייה הזה בכל פעם מחדש (במיוחד מהאופן שבו המחמצת מגדלת את עצמה), אבל הי - זה קורה, אז בטח גם אתם יכולים.

הצעד הראשון הוא לאמץ מחמצת. כן, כתבתי לאמץ. מחמצת היא סוג של חיית מחמד שצריך לטפח ולטפל בה על מנת שתגדל. אז תחפשו מישהו שיש לו ושאתם יכולים לאמץ ממנו "גור מחמצת" שיגור אצלכם במקרר.

אגב  - זה כבר צעד ראשון לשינוי החיים. אין כמו לקיחת אחריות על משהו כמו מחמצת שגורם לך להרגיש שאתה עושה משהו בסדר, ותחושת הגאווה בכך שהמחמצת גדלה ומשגשגת - זה כמעט כמו עוד ילד בבית. בינתיים הסכמנו שהמחמצת יותר מחונכת מהכלבה שלנו וכנראה שגם יותר מהילדים.

או.קי. אבל בשביל להפוך מחמצת ללחם צריך עוד כמה מרכיבים (ותודה לשירי על המתכון והוראות ההכנה!):

- חצי קילו של קמח שיפון או כוסמין מלא (אפשר גם חצי חצי)
- להוסיף לזה קצת מלח או קצת סוכר (ובמקרה שלנו החלפנו את זה בתחליף טבעי - אגבה, אבל אפשר גם סילאן)
- שתי כפות גדושות מהמחמצת
-לכל הטוב הזה מוסיפים לאט ובהדרגה חצי ליטר של מים פושרים - בכל פעם קצת. מוסיפים ומערבבים עד שיש בצק.

טיפ חשוב: לוקחים שתי כפות מהתערובת (בדיוק את הכמות שהוצאנו) ומחזירים לתוך המחמצת - הקמח והמים שהוספנו יעזרו למחמצת לגדול ויישמרו לכם אותה בעניינים.

אחר כך אפשר להוסיף פנימה "גודיס" כמו חמניות או חמוציות או מה שרוצים. מעבירים את זה לתבנית מאורכת (אנגליש קייק) מכסים במגבת ומתפיחים כל הלילה, ואז על הבוקר אפשר לאפות - שמונים דקות בחום של 190 מעלות.



האמת שאחרי כל זה הגיע האתגר האמיתי - שלא תבינו לא נכון, הלחם טעים בטירוף - במיוחד כשהוא יוצא מהתנור וכולו חם וטרי. אבל כדי לשכנע אותי - או לחילופין את הילד הגדול כשהוא עסוק במשחק, לבוא ולאכול - צריך היה קצת יותר מזה.

הפתרון ששירי מצאה בשבילי היה פנטסנטי - אנחנו מגוונים את הדיאטה שלי עם גבינת שמנת. לפני שאתם קופצים - שימו לב שמצאנו גבינת שמנת של נפוליאון שהיא מופחתת שומן (16% במקום 25%) ויש גם אחת בטעם פלפלים.



אבל היא לקחה את זה צעד קדימה - והחליטה לעשות לנו ליצן. אז הנפוליאון הלבנה הפכה פרוסות של מחמצת לעיניים, והנפוליאון עם הפלפלים הפכה אותן לפה אדום. היא הוסיפה ירקות לקישוט ותלתלי חסה ונבטים, ואז לקחנו את הילד שהיה עסוק כולו במשחק עם הטרקטורים וקראנו לו לבוא לראות את ליצן המחמצת.



היה לנו טעים! (אפילו שמצאנו חילזון אחד בחסה...)


יום ראשון, 15 במרץ 2015

יש דרך אחרת

"למה נסעת ברכבת" שאלה אמא את האריה הקטן.
"כי היה לה קטר ירוק" הסביר לה האריה.
("איתמר מטייל על קירות, דויד גרוסמן")
אחד הדברים הטובים בבית שלנו, הוא הקרבה לתחנת הרכבת. הנסיעה היומיומית לעבודה 

גורמת לי להרגיש קצת כמו איזה ביזנסמן מלונדון שנוסע בטיוב למשרד. מדי בוקר אני ורועי 

הולכים ביחד לגן ברגל ואחרי שאנחנו נכנסים, אני נשאר איתו כמה שאני יכול ונפרד כי "אבא 

צריך ללכת לרכבת", משם אני הולך דרך השדרה אל התחנה עם כוס הקפה ביד ונותן לרכבת 

לקחת אותי עד למתחם הבורסה ברמת גן בו אני עובד.

בכל פעם שאני מספר לו שאני ממהר לרכבת אני רואה איך העיניים שלו נדלקות. רועי מאוד 

אוהב רכבות. בכל פעם שאנחנו נוסעים האוטו באיילון או בכביש 1 והוא רואה את הרכבת 

במסילה לידינו הוא מתלהב. והוא גם מאוד אוהב לשחק ברכבות הצעצוע שלו ואפילו להרכיב 

רכבת בגן מכיסאות.

אז זה היה רק טבעי שמתישהו ניקח אותו לנסיעה. אחרי הכל, התחנה ממש קרובה לבית, 

מרחק של כמה דקות הליכה. אבל השאלה הייתה רק - לאן ניסע? נכון שהחתול המחייך אמר 

לאליס שזה לא משנה לאן הולכים והעיקר זה להמשיך בדרך ובסוף מגיעים למקום מסוים אבל 

בכל זאת, כשקונים כרטיסים, האנשים בקופה שואלים מה היעד.

מסתבר שלרכבת יש אפליקציה שעוזרת לך בדיוק בזה והם הכינו סדרה של מסלולים והצעות 

לטיולים ואטרקציות שנמצאים במרחק קצר מתחנות הרכבת. בדיוק מה שהיינו צריכים. אנחנו 

בחרנו את הסיור  בשכונת פלורנטין בתל אביב שקרובה לתחנת ההגנה. נכון שאנחנו 

אוהבים את החיים במודיעין, אבל מותר לנו מדי פעם להתגעגע לתקופה שהיינו רווקים תל 

אביבים, ובטח לקחת את הילדים לסיבוב בשכונה, לא?

בגלל שלא היינו בטוחים לגבי מזג האוויר ולא רצינו לייצר ציפיות, לא סיפרנו לרועי מראש על 

הטיול, אבל ביום לפני, כשסיפרתי לו את "איתמר מטייל על קירות" לפני השינה ודיברנו על גור 

האריה שנסע ברכבת, שאלתי אותו אם הוא גם רוצה לנסוע ברכבת והוא התלהב מאוד. ואז, 

כשהוא גם בבוקר - סיפרנו לו שיש לנו הפתעה - היום רועי ואבא יוצאים ליום כיף בתל אביב 

ונוסעים ברכבת! העיניים של ברקו ויצאנו מהבית נלהבים עם תיק ארוז בכל מה שצריך ליום כיף 

- נשנושים, כובע, מים והמסלול לטיול שמציעים באתר הרכבת.


יש הבדל גדול מאוד בין נסיעה יומיומית שגרתית ברכבת לעבודה לבין יציאה לטיול. כשאתה לא 

ממהר, אתה פחות מודאג לגבי איחורים ובעיקר - הראש לא טרוד ואתה יכול באמת להנות 

מהדרך. הלכנו ברגל את ההליכה הקצרה מהבית לתחנה בזמן שרועי, כנהוג אצל ילדים בני 

שנתיים וחצי יורה צרורות של שאלות "למה?" - "למה הרכבת נוסעת על מסילה?", "למה 

הרכבת ארוכה?", "למה היא עוצרת בתחנה?"

בניגוד לנסיעה באוטו, הנסיעה ברכבת מאפשרת להיות לגמרי עם הילדים גם בדרך. הם לא 

נזרקים במושב האחורי והשאלות שלהם לא מציקות לך בזמן הנהיגה. אתה לא צריך לחשוב איך 

להעסיק אותם - אתה פשוט מבלה איתם. דוגמא נפלאה לכך היא העובדה שלקחנו איתנו 

סיפורים וקראנו אותם בדרך. זה משהו שפשוט אי אפשר לעשות כשנוהגים. במקרה שלנו - 

לקחנו שני סיפורים מאוד רלוונטיים - "איתמר מטייל על קירות" שכבר הוזכר כאן וגם "ברכבת 

יושבת ארנבת". רועי לא הפסיק להשוות בין הסיפורים לבין הרכבת שהוא נוסע בה וכמו הדמויות 

בסיפור - גם הוא הסתכל על הנוף בחלון ושאל שאלות על כל דבר שהוא רואה מבחוץ.


כשהגענו לתחנת ההגנה התייעצנו עם האפליקציה ולקחנו, אוטובוס קצר לפלורנטין. זה לא 

הרבה - רק שלוש תחנות. האמת שקצת חששתי לגבי הנסיעה באוטובוס, אבל רועי התלהב 

ממנה לא פחות מהנסיעה ברכבת, אפילו שהיא הייתה ממש קצרה. ירדנו בצומת של העליה 

ולוינסקי ובזמן שרועי הביט על האוטובס המתרחק אני בדקתי באפליקיה הרכבת את ההמלצה 

להמשך המסלול. הסיור המוצע שם כולל מספר גלריות אומנות, טיול בסביבה וכמה המלצות 

קולינריות. בחרנו את אחת הגלריות לביקור ושתיים מההמלצות הקולינריות. מה שכן הסיור 

בסביבה בהחלט משתלם - כשמסתובבים בפלורנטין, אפשר לראות יצירות אמנות בכל מקום, 

ציורי הגרפיטי על הקירות לא מביישים שום מוזיאון.




אחרי הביקור בררנו עם האפליקציה גם מה ההמלצות הקולינריות לסיור. התיישבנו לאכול 

ארוחת בוקר בבית הקפה של פלורנטין 10, אבל בכל זאת הצלחנו להתמקם. רועי טרף את 

ארוחת הבוקר שלו ואני פשוט נהנתי מכל רגע של "החיים התל אביבים" שסביבי. אין מה 

לעשות, תל אביב היא עיר מעולה לחוות אותה כתייר מבחוץ. (תעשו לעצמכם טובה, אפילו אם 

אתם גרים בעיר, קחו פעם סיור מודרך לתיירים, תגלו אותה מחדש לגמרי)

רגע השיא של יום הכיף שלנו היה בגלידריה אניטה בפלורנטין 3 (גם כן מתוך האפליקציה), רועי 

התמוגג מכדור משולב - וניל ושוקולד וגם אני גיליתי גלידה בטעם אגוזי לוז ללא סוכר (תמיד 

שמח להמליץ על מקומות סוכרת-פרינדלי).


אחרי הגלידה עשינו סיור קצר דרך שוק לוינסקי, שבטח לא צריך לספר לכם על הריחות, 

הצבעוניות והחוויה בו, במיוחד ביום שישי ונהנו מכל נשימה וצעד בין הדוכנים. ומשם התחלנו 

לחזור אל תחנת הרכבת. החלטתי למצות את החוויה עד הסוף והבנתי שאם כבר נכנסנו עם 

הכרטיסים של תחנת תל אביב, אנחנו יכולים לנסוע חופשי בין התחנות בתל אביב כל עוד לא 

נצא מהתחנה. אז עלינו על רכבת לתחנת האוניברסיטה, ואז עלינו על הרכבת שהיינו אמורים 

לעלות  אליה בהגנה, רבע שעה מוקדם יותר. כך הרווחנו נסיעה ברכבת נוספת (הפעם אדומה 

קומותיים! וישבנו בקומה העליונה) וזה הרבה יותר שווה מסתם להמתין ליד הרציף.

בדרך חזרה ניסינו לחשוב על כמה שיותר שירים על רכבות - "בין הרים ובין סלעים", "כבר 

סידרנו הרכבת", "רכבת ההפתעות", "רכבת ארוכה ארוכה כל כך כל כך"...

לסיכום - היה לנו יום מעולה. רועי חזר הביתה מלא בחוויות וסיפורים לאימא ולאח הקטן, אבל 

גם גמור מעייפות, לפני שנת הצהריים, הוא ביקש את הקטר צעצוע הקטן שלו ונרדם כשהוא 

מזמזם לעצמו "הרים וגבעות, באים לקראתה, באים ואומרים שלום לילדים...".

יום ראשון, 22 בפברואר 2015

תאונה אווירית 2

יש כנראה משהו בין כתבות על דברים שקורים בטיסות לבין פרסומות שהוא התנגשות בלתי נמנעת
זה היה הפוסט הקודם - תאונה אווירית 

וזה עכשיו: