כשהוציאו את כל הקלוריות מהשוקולד

זה קודם כל מושך את העין. מסקרן. ואז משעשע. ואחר מזכיר לנו למה בעצם אנחנו רצינו לקנות לעצמנו שוקולד מלכחתחילה.
קבלו את השוקולד שמגיע עם אחריות לא לגרום לכם לעליה במשקל (כל עוד לא תפתחו את האריזה או תאכלו אותו)

ואחרי שצחקנו - מה יש כאן בעצם?
ההבטחה הפרסומית כשמה כן היא - הבטחה - אם תעשה X תקבל Y. לפעמים צריך לקרוא אותה בין השורות, לפעמים צריך לחשוב או להיזכר בה. לפעמים צריך להבין אותה לבד ולפעמים היא בכלל לא קיימת, אבל היא ההסכם שיש בין המפרסם לבין הצרכן. "אני הכי זול - אם תקנה אותי תחסוך כסף, באחריות", "אני הכי טעים - אם תקנה אותי תהיה הכי מרוצה. נקודה." - "אני אסיר את הכתמים מהחולצה - אם תקני אותי תהיי אימא טובה", ועם הזמן ההבטחות הללוו הולכות ונהיות סתמיות ונשחקות ואנחנו כבר לא מאמינים לכל מה שאנחנו רואים בטלויזיה.
וכאן יש לכאורה הפרה גלויה של החוזה - ואנחנו לא כל כך מבינים. אנחנו יודעים שלפעמים מותגים מרמים אותנו - אבל בצורה כל כך גלויה? (הרי כולם משתינים בבריכה, אבל לא מהמקפצה!), וזה גורם לנו לראשונה, לקרוא את האותיות הקטנות.
והנה אנו כבר לכודים ומשועשעים. ויצרו אצלנו מעורבות. ואנחנו פתאום מסתכלים מהצד על כל מותגי השוקולד שמבטיחים לנו שהם גם בריאים וצוחקים לעצמנו - נו באמת, הרי לא בשביל זה רציתי שוקולד.
וההבטחה הפרסומית משתנה לנו מנגד לעיניים. זה כבר לא "אם תצרוך אותי לא תעלה במשקל", אלא "כשהכנו את המוצר הזה, חשבנו על מה שבאמת חשוב לך בשוקולד - להתפנק איתו ולהרשות לעצמך. אם תקנה אותו, יהיו לך כמה רגעים של אושר".
ואז אנחנו רק חושבים - "אז איפה משלמים?"

במקור מתוך הבלוג של דיויד איירי שעיצב את זה:
http://www.davidairey.com/chocolate-packaging-design/

המותג שעלה על הסוס

קשה לשים את האצבע על מה כל כך מוצלח בסדרת הפרסומות של ג'ל הרחצה Old spice, בסופו של דבר – זה כנראה הטון, הסגנון הקצב וההומור העצמי. אולי זו סתם הסיומת "I'm on a horse".

אחרי שלושה סרטים טובים (ושני מיייקינג אוף) שיצרו הרבה שיחה ובאזז, משרד הפרסום ווידן קנדי ממנף את השיחה ברשת :

המותג העלה לערוץ היוטיוב שלו עשרות סרטונים שפונים באופן אישי לאיזכורים שנעשו – טוויטים, שיחות בפורומים, חיקויים, סטטוסים וכו'.

אפשר לקרוא לזה תוכן ואפשר גם לקרוא לזה שיחה.

חוץ מתשומת הלב האישית שכל אחד מהגולשים האלה מקבל (עם המון פרגון אישי), זה גורם להם לרצות לשתף גם עוד יותר, להזדהות יותר וכנראה שגם לאהוב את המותג יותר.

כשהרעיון המותגי הוא "להיות גבר כמו אולד ספייס", המהלך הזה הוא שיא חדש של דיאלוג עם גולשים ושל תוכן מותגי:

ערוץ היוטיוב של אולד ספייס באדי ווש:

http://www.youtube.com/oldspice#p/c/484F058C3EAF7FA6

שלא ישכחו את מה שאמרת

כל פרסומאי מתחיל יודע שהסוד זה רפטיטיביות. אתה צריך להגיע לחשיפה של שלוש פעמים אצל קהל היעד בשביל שבכלל יזכרו שהם ראו את הפרסומת, ואם אתה רוצה להכניס להם לראש שם חדש של מוצר, שלא לדבר על מספר הטלפון שלך אתה חייב להופיע להם מול הפרצוף כמה שיותר פעמים - כי מה לעשות - גם אם אתה הדבר הכי רלוונטי אליהם - לא תמיד יש להם עט בשביל לרשום, נכון?
אלא אם כן מה שאתה מפרסם זאת העט שבה הם צריכים לרשום :)



כמובן שהעובדה שהספוטים מפורסמים ביו טיוב קצת מוציאה את הקוץ... אז אני מרשה לכם לעצור, לחפש עט ולרשום. אגב לגבי הספוט האמצעי - זה שמדבר על הנוסחא הסודית של קוקה קולה בלי להגיד קוקה קולה, אולי אני עוד אכתוב על זה עוד משהו בהמשך.

צריך לדעת גם איפה לפרסם

לא שהקמפיין "ישראל מתייבשת", לא תפס - אבל הנה רעיון קטן ופרקטי - פרסום על גבי מוצרים כגון שמפו, משחת שיניים או סבון רחצה - שקורא למשתמש לעצור את זרימת המים בזמן שימוש במוצר

לדעת למצוא את המקום שבו המסר ישפיע הכי הרבה - בדיוק במקום שבו הצרכן יכול לנוע לפעולה, להרים טלפון, לקבל החלטה, לקנות או אפילו סתם להיכנס לחנות, זאת אומנות שעושה מחצית מהעבודה. אחרי זה כבר לא צריך לחשוב על קריאטיב מרגש או סיסמא זכירה.

נכון, ככה לא בונים מותג, אבל ככה מזיזים דברים.

חיוך ששווה גלידה

"...כדאי ללמוד מהפרחים, לא לקמץ בחיוכים..."
(לאה נאור, מתוך השיר "חיוכים" שמבצעת חווה אלברשטיין).


באמת - למה לקמץ בחיוכים? זה לא עולה לנו כסף, אבל נותן לנו ולאחרים כל כך הרבה. חיוך פותח דלתות, משפר אווירה, מעניק מוטיבציה ומשכין שלום. אה - וגם אפשר לקבל מזה גלידה.

באמת.

יוניליבר המציאה את מכונת "הגלידה תמורת חיוכים". זה אפילו לא מחכה שלוש פעמים עד שזה נותן לך גלידה. צריך רק לחייך...

מספרים אבודים

אני מודה שהפסקתי לצפות בלוסט אחרי העונה השנייה. בסופו של עניין קצת הרגשתי שלא קורה שם כלום ויותר שאלות נפתחות מאשר מקבלות מענה.

אז לא כל כך הייתי שותף לפינאלה הגדולה השבוע. ממה שהבנתי - גם ככה עדיין נשארו המון דברים שאף לא מבין.

מילא.

אבל אני כן זוכר את הקטע עם המספרים (מהעונה השניה - נדמה לי) - ולאחרונה ראיתי שתי פרסומות שהצליחו לעשות שימוש במספרים האלה בשביל לקדם דברים.

הנה אחת מהן:



והנה השניה:

חוץ מזה, אני סתם חושב שיש משהו יפה בזה שהמספר 42 מופיע בין המספרים (מחווה לדאגלס אדאמס, אני מקווה).

KIN - המסע בעקבות החברים של מיקרוסופט

אחת המקבילות של ספרות הילדים לתחרות בין מעריצי עפרה וירדנה - היא החלוקה לאוהבי צ'יפופו ואוהבי קופיקו. אני תמיד העדפתי את הראשון. היה משהו הרבה יותר מעניין בקוף שנודד בעולם וכל הזמן פוגש חברים חדשים, מאשר קופיקו שתמיד מבלה עם אותם אורנה נגה ויורם. שלא לדבר על המקומות האקזוטיים שאליו הוא תמיד הגיע.

נזכרתי בזה כשראיתי את פעילות ההשקה של הטלפון הסלולרי KIN מבית מיקרוסופט. טלפון סלולרי שההתמחות שלו היא בגלישה ברשתות חברתיות. מיקרוספוט בחרו להשיק את הפעילות באמצעות סדרה של סרטונים המציג את המסע של רוזה, נערה בת 16 בעקבות מאות החברים שיש לה בפייסבוק. מעין צ'יפופו מודרני שנודד ברחבי העולם

http://www.youtube.com/Kin

אם תרצו, מעין מחקר אנתרופולוגי על המשמעות של חברות ורשתות חברתיות בימים אלו. ועם קצת פחות יומרנות - מהלך שיווקי שמצליח גם להעלות שאלה שבטח מעסיקה לא מעט מקהל היעד של המוצר (נוער שחי ברשתות חברתיות) וגם מספק את יצר המציצנות - עם קצת מבט ביקורתי על עצמנו ועל החברויות שאנחנו מייצרים היום.